״אם את שומעת בומים״ הוא אמר, וחשבתי שיגיד משהו שירגיע אותי, ״זה כי יורים פה״. התכווצתי. 

נסעתי לבקר את דוד שלי, שי, בקיבוץ ארז. אותו הקיבוץ שצמוד למעבר ארז שנותר הרוס וסגור מאז שפרצה המלחמה. ב-7 באוקטובר כיתת הכוננות הצליחה לבלום את המחבלים מחוץ לשער הקיבוץ. אולם בקרב, הם איבדו חבר קיבוץ אחד ועוד שניים נוספים נפצעו קשה. תחת אש, אחת מחברות הקיבוץ פינתה אותם לבית החולים הקרוב. שאר חברי הקהילה פונו לאחר-מכן על ידי הצבא למצפה רמון והם נמצאים שם מאז.

את הפרות של קיבוץ ארז אי אפשר להלין במלון המפונים, אז שי חזר אליהן כבר באמצע אוקטובר על-אף המלחמה המתחוללת רק מאות מטרים בודדים מהרפת.

אני בכלל גרה בניו-יורק, הכי רחוק שאפשר מהמלחמה. משם לא הצלחתי להבין כיצד חיים במרחק נגיעה מהתופת. אבל כשנכנסתי בשער ונסעתי בשביל הראשי של הקיבוץ הבנתי מיד; זה מרגיש כמו גן עדן, וכשנוסעים בין העצים הגבוהים הירוקים אפשר לרגע לשכוח שמעבר להם מתחולל גיהנום. רק הבומים והעשן שמציץ מהאופק מנפצים את האשליה ומזכירים.

כשהגעתי לרפת שי חיכה לי בצריף הקטן, עדיין נועל את המגפיים הגבוהות, שותה קפה שחור ומאזין לרדיו. לצד שי, צוות הרפת מונה שלושה עובדים בדואים מרהט, שני עובדים תאילנדים, ועובד אחד מעזה; אשר עבד בארז במשך 20 שנה, עד שלאחר ה-7 באוקטובר הצבא החזיר אותו לעזה יחד עם שאר הפועלים הפלסטינים. מאז נותק הקשר. ״הוא לא עונה בפלאפון״. הוא תמיד אהב את שי והיה מספר שיש לו תמונה שלו תלויה על הקיר בבית בעזה, אבל כששאלתי אם היה להם קשר טוב, שי מתקשה לענות. אחרי ששמע את הסיפורים מנתיב העשרה וניר עוז על עובדים שהעבירו מידע לחמאס לפני המתקפה הוא כבר לא יודע למה להאמין. 

כשסיים לעבוד, שי לקח אותי להסתובב בקיבוץ הנטוש. במרכז הקיבוץ אנחנו חולפים ליד גן משחקים - ובמקום ילדים מביטים אלינו גברים במדים. שי סיפר שבתחילת המלחמה, ארז הפך לבסיס צבאי סגור והתמקמו בו מאות חיילים אשר לנו בבית הילדים. כמה שבועות לתוך המלחמה, לראשונה חברי הקיבוץ הורשו להיכנס, וכשהגיעו לבתיהם גילו סירים מלוכלכים ומגבות מעופשות. שי אומר שקשה לכעוס על החיילים, הכל היה כאוס בימים הראשונים, אבל מישהו צריך לסדר את הבלאגן והמדינה לא לוקחת אחריות ולא עוזרת. 

בסוף היום שי הסיע אותי חזרה לרכבת באשקלון. בדרך, הוא סיפר באי נוחות שמאז ומתמיד היה סוג של ״מרחק״ בין הקיבוצים לערים בעוטף.  בלי פוליטיקלי-קורקט: הם שמאל והם ימין. ואפשר לראות את זה בסקרי ההצבעות. הם ביבי, והם רק-לא-ביבי. מאז המלחמה הפער הזה כואב אפילו יותר. זה האיש שבמשמרת שלו הקיבוצים נכבשו והתפרקו, האיש שבגללו הם איבדו כל כך הרבה חברים. ״אני לא בטוח שאוכל לסלוח״. שי מתכוון לאיש האחראי לאסון, אך גם למי שיבחר בו. 

״אתה חושב שאנשים יחזרו לגור כאן?״, שאלתי.

״אף אחד לא מבטיח לנו שינוי אמיתי, אז אני לא שופט את מי שלא יחזור.״ 

שי, בן למייסדי הקיבוץ, יישאר.

בפעם השניה שחזרתי לקיבוץ, הלכתי עם שי לחדר אוכל. לצידנו התיישבו כמה חברי קיבוץ, כמה עובדים, כמה מתנדבים וחיילים. המקום עדיין הרגיש ריק, אבל כבר אפשר למצוא כאן אנשים שעובדים ומשמרים את החיים בקיבוץ. העבודה, העיסוק, מתגלים ככוח מניע עבור רבים. צפיתי כיצד החיים ממשיכים לצד המלחמה וזה מזעזע ומדהים אותי בו זמנית. הזמן מתקדם והימים עוברים. אבל עם קהילה קרועה, מלחמה שלא נגמרת, ותחושת ביטחון שהתנפצה, הקיבוץ נשאר מרוקן ומבודד; והמדינה הותירה את אנשיו לבד לגורלם.